THE MAIDENS IN BLUE
(USING PICASSO FOR MY OWN NEEDS)
Efi Gen
סדרת ציורי 'העלמות בכחול' מסכמת עבודה על פרויקט מכוון ואינטנסיבי שנעשה לאורך השנה האחרונה, אבל הבחירה בו נטועה עשרות שנים אחורה, במהלך הבניית הזהות של נעמי טנהאוזר כאמנית וכאישה. פיקסו, שצייר את הציור האיקוני והמפורסם 'העלמות מאביניון' הוא האמן המפורסם בה'א הידיעה של המאה ה 20, זה שכל ילד מכיר את שמו. איתו הענק ובגנו, מול הציור המפורסם שלו 'העלמות מאביניון' , בחרה נעמי טנהאוזר להתמודד. הבחירה מפתיעה שהרי לכאורה היא מכילה את המפתח לכישלונה: אם יש ציור איקוני, אולי כל התמודדות איתו תחוויר, אם יש צייר מפורסם כל כך וודאי כמעט שאין לעלות על פרסומו, אבל נעמי האמנית והאישה, בוחרת ביודעין בפיקאסו אילן גבוה המוכר לכל. באמצעותו היא יכולה לנסח מחדש את תקפות העבודה שלה כאמנית, ציירת, אישה, פמיניסטית.
הציור המפורסם משנת 1907 מתאר בסגנון קוביסטי מובהק 5 נשים, זונות בבית זונות, העומדות בתנוחות פתייניות, שונות מול הצייר. במרכז הציור פינתו של שולחן הנשלחת לעברן כחפץ פאלי המדגים את המבט הגברי. הצופה המתבונן בעירומן נוכח במבט הגברי של הצייר וכאילו מחליף עימו תפקיד, תוך שהוא מופעל לרובדי התבוננות נוספים.
נעמי בוחרת לצייר 5 נשים עירומות. כל אחת נבחרת לפרויקט בקפידה. באופנים שונים קשורות הנשים (נטע , נעמי, ורד ויאנה) אל נעמי ואל עולם האמנות. עם חלקן היא נמצאת בקשרי ידידות זה שנים. הנשים אינן בהכרח מודליסטיות מנוסות, אלא נשים שהיותן עירומות מול מבט האמנית אינו ברור מאליו. לחלקן זו התנסות חדשה, עם גופן, עם מבט נשי הצופה בגופן, עם הנכחת גופן על הבד. תוצאת ציור העירום הנשי של כל אחת אינו מטריד. הן נראות נינוחות, נטולות מתח מיני, שונות האחת מרעותה. עירומן במרכז הציור, אבל סביבו מתקיים מערך צבעוני עשיר אשר כמעט ו 'גונב את ההצגה': בגדים, אריגים, טפטים, רהיטים, סביבת סטודיו נשית, עושר צבעוני המצויר לפרטיו. גם בעצם הבניית הקומפוזיציה, נראה שזהו מבט נשי על עירום נשי, שכן הוא בו בזמן קולט ומכיל את דמות המצוירת, את סביבתה, את הפרספקטיבה, (לעיתים מעגל את האיזומטריה לצרכיו..) ועושר צבעוני עצום מצוי בפרטים. מכאן מתאפשרת לצופה בחינה רכה, לא מאיימת הן של האישה המצוירת, הן של העירום הנשי והן של השוני בין הנשים (האם הוא נעוץ במבנה גופן, אולי בתנוחות הישיבה, אולי במה שנחשף ובמה שלא נחשף) .
באמצעות הציור מאפשרת נעמי לשאול שאלות על נשיות, על גיל, על התבוננות בעירום,על החוויה של צייר מצויר, של מודל צייר, של חברה מצוירת, מה קורה במהלך מפגש בין מודל המוזמן אל הסטודיו לבין הצייר\ת. הבחירה של נעמי לצייר דיוקן עצמי בעירום, כאחת מ 5 הנשים, שם את עצמה בתוך סיפור הפרויקט ומרתק לא פחות. בציורים היא מופיעה כדמות נוספת, כמי שמתבוננת במודל המצויר ובכך היא אינה מכניסה מתח לציור אלא להיפך, מעגלת אותו, שתי דמויות נשים בציור 'מספרות סיפור רך יותר' מאשר גבר ואישה, או חפץ פאלי ואישה. עצם כניסתה לתוך גוף העבודה, כמו גם הציור של דיוקנה בעירום אחת מ"העלמות בכחול' מספר סיפור חדש, רחוק מאוד מ'העלמות מאביניון'. נעמי מתנסה על עורה בחוויה של חשיפה, בחוויה של מבט המצייר את הגוף. היא יושבת באומץ מול עצמה ומניחה לעצמה לצייר את עצמה, כשהיא נשארת באותה פלטת צבעים, באותו רעיון של קומפוזיציה, היא מול עצמה. מהיותו דיוקן עצמי מחד ואחד מחמשת מרכיבי "העלמות בכחול' אפשר לראות אותו כשיאו של הפרויקט הפרטני, שיאם של 5 הציורים האישיים, יוצאי הדופן, אשר יחד מרכיבים את הסדרה.
היצירה הגדולה בגלריה, היא ווריאציה על 'העלמות מאביניון'. הציור מכיל את כל אחת מ 5 העלמות\נשים כשהיא עומדת בתנוחה הלקוחה מציורו של פיקסו. 'העלמות בכחול' נעשתה בחודשים האחרונים, בסטודיו, לבדה, לאחר שלב ציור מול מודל (5 הציורים המוצגים), תוך שנעמי מתמודדת מול הפרשנות והניסיון להעביר את עצמה, את רוחה אל הסיפור של 'האחר'. התוצאה מעבירה את נעמי ומהדהדת מבט פמיניסטי, ישיר, בה ובחברותיה, אל הקהילה, מבט נשי צבעוני, עשיר ומלא השולח אחורה קריאת כיוון אך מכוון אל העכשיו וקדימה.
עצם שיתופה העצמי כאובייקט מצויר, כאחת מחמש, תחת אותה העין והיד המציירת, יוצרת נעמי דיבור נשי, מכיל, חברתי וקהילתי חדש. נעמי יצרה קהילה קטנה, כינסה בנות אחת לאחת, איתה, לשעות של אינטימיות שבין מכחול לבד, בין צבע לקומפוזיציה, בין אמנית למודל, אבל גם יצרה קהילה קטנה שהמשותף בין רכיביה הוא העובדה שכל אחת, כולל היא, זכו לזמן אישי, צורת טיפול דומה, פרטית ואינדיבידואלית, דומה ומשותפת. התייחסות נשית חדשה שאינה מפקירה את האישה בעצמה מול עצמה, אלא מאפשרת לה לצד שעות פרטיות ואישיות, גם קהילה, התייחסות, קבוצה. כקבוצה יצר המהלך הדהוד ועורר חלק מן המשתתפות לחשוב על ה'עלמות מאביניון' וליצור יצירות אישיות המתייחסות אל הנושא בשפתן האמנותית.
עבודת וידיאו כמעט דוקומנטרית מתארת את חרדת הנהיגה של נעמי מוצגת בגלריה. לכאורה עבודת הוידיאו המוקדמת אינה קשורה לפרויקט הציורי של 'העלמות בכחול' , אלא שהחרדה המאיימת מן היציאה לכביש ולנהיגה לצד משאית או יציאה לעקיפתה,ושאינה מטפורית אלא לקוחה מחייה האישיים, היא חרדה שאפשר להשאילה גם אל חייה כציירת וכאמנית. בבחירה לצייר פרויקט בעקבות פיקסו, בהחלטה לצאת לעקיפה, היא מטפלת בחרדות הבסיסיות, ויוצאת לעקיפה.
אולי החרדות לא עוזבות אותנו לגמרי, אבל כל פרויקט הוא בבחינת ניסיון לעקיפה, התגברות על מכשול והרגשת הצלחה פוטנציאלית כבירה וכאמירתה, "משתמשת בפיקסו לצרכיי"..
אפי גן, יוני 2014
The "Maidens in Blue" series of paintings summarizes a deliberate and intensive project executed over the past year, although its beginnings lie a few decades earlier, during the process of the formulation of Nomi Tannhauser's identity. Picasso, the iconic painter of "Les Demoiselles d'Avignon" is by far the most famous artist of the 20th century, whose name is uttered by every child. With this giant and in his garden, facing his infamous " Demoiselles d'Avignon" painting, Nomi Tannhauser chose to contend. This seemingly surprising choice appears to contain the key to its failure: If an iconic painting exists, any competition with it may turn pale, if there is such a famous artist – surely no one can beat his fame. But Nomi – the woman and artist, consciously selects Picasso – a high branch familiar to all. Through him she is able to reformulate the validity of her work as an artist, a painter, a woman, a feminist.
The famous painting from 1907 describes five women, prostitutes in a brothel, standing in various seductive poses in front of the artist in a typical cubist style. A table's angle is directed towards them as a phallic object from the center of the painting, exemplifying the male gaze. The viewer watching their nudity becomes aware of the painter's male gaze and seems to switch roles with him, being activated into additional layers of observation.
Nomi makes chooses to paint five nude women. Each one of them is sought out for the project with precision. They (Neta, Nomi B., Vered and Yana) are all connected to Nomi and the art world in different ways - some of them have been her friends for many years. The women aren't necessarily experienced models, but women whose nudity in front of the artist is not obvious. For these women this is a new experience with the feminine gaze observing their body, with making their bodies present on the canvas. The outcome of this painted female nudity isn't disturbing. They appear at ease, devoid of sexual tension, different from one another. Their nakedness is the center of the painting but it is surrounded by a rich and colorful composition that nearly "steals the show": clothes, textiles, patterns, furniture - a feminine studio environment with colorful richness, painted in detail. The structure of the composition, perceiving and containing the painted figure simultaneously also conveys a feminine perspective on female nudity. This setting - with its rounded perspective and its extremely rich details - enables the viewer a tender investigation of the painted woman, of feminine nudity, and of the difference between the women. (This may be due to their body structure, to their sitting position or to what is hidden or exposed).
Through painting Nomi asks questions concerning femininity, age, the observation of nudity, the experience of the painter and the model, the painted friend, and what happens during the meeting between the model invited to the studio and the artist.Nomi's decision to paint herself in the nude as one of the five women places her inside the project and is no less fascinating. In the other women's paintings she is one more figure who observes the painted model, adding no tension to the painting but instead - rounding it off; two women in a painting tell a more tender story than a man and a woman, or a phallic object and a woman.
Her entry into the body of the work and her naked painted self-portrait as one of the "Maidens in Blue" tells a new story, distancing it from the original "Demoiselles d'Avingnon" painting. Nomi feels the experience of exposure on her skin, the experience of the gaze that paints the body. She courageously sits opposite herself allowing herself to paint herself, facing her body and remaining within the same color palette and the same composition. Because this self-portrait is also one of the five components of the "Maidens in Blue" it can be seen as the height of the individual project, the peak of the five unusual paintings that together form the series.
The large piece in the gallery is a variation of the "Demoiselles d'Avignon" painting. This work contains each of the five women as she stands in the posture taken from Picasso's painting. The "Maidens in Blue" was created alone in the studio during the past few months, after finishing the individual model paintings. Nomi contends with the interpretation and the attempt to convey herself and her spirit into the story of the "other". The result brings out her peresonality and echoes a direct feminist stance on herself on her friends and on her community, along with a colorful rich feminine perspective that sends us back in time but also points to the present and to the future. With her self-inclusion as one of the five painted objects, under the same eye and the same painting hand, Nomi creates a new and containing social feminine discourse. By assembling women one by one with her for hours of intimacy between the paintbrush and the canvas, between the color and the composition and the artist and the model , she creates a small community. This community is connected by the fact that each of the women was granted the same private time and similar personal and individual treatment. This new feminine attitude does not abandon woman to herself, but along with being granted her privacy enables her also a relationship, a group.
Exhibited in the gallery is a nearly documentary video film that describes Nomi's driving anxiety. This early video seems at first sight disconnected from the "Maidens in Blue" project, but the threatening anxiety - taken from her personal life - of driving out in the open or overtaking a truck can also be projected on her life as a painter and artist. In her choice to paint a project in the footsteps of Picasso, the decision to "overtake" deals with her basic anxieties. Symbolically, when we met in the gallery, she told me how while driving from Jerusalem to Rishon leTzion an iron rod flew from a driving truck and got stuck in her car's radiator clattering all the way. Needless to say that Nomi is well and her car wasn't seriously damaged…Perhaps the anxieties don’t leave us altogether, however each project is an attempt to overtake, to overcome an obstacle, producing a tremendous feeling of potential success, as she says in her words - "using Picasso for my own needs"…
Efi Gen, June 2014