IN CONVERSATION WITH
Hilla Ben Ari
נעמי: לפני העבודה המשותפת שלנו הרגשתי שהעבודות שלך מאוד רלוונטיות לחוויה שאני מחפשת בהקשר של הפרויקט. וככל שהתקדמנו, נדהמתי לגלות עד כמה את מדייקת בניסוח תחושות הגוף ובניסוח המורכבות שמלכתחילה חוויתי בהקשר הזה. איך היית מגדירה את נושא העבודות שלך?
הילה: בעבודות אני עוסקת באיזושהי התנגשות בין הגוף הנשי לבין האלמנט המסדר והממשטר. מין מערכת יחסים די כואבת. אני חושבת שנקודת המוצא האמתית של העבודות היא חווית הגוף שלי בעולם, ומשם נוצרים הקשרים לסוגיות שהן הרבה יותר רחבות.
בעבודות אני שואלת על הגבולות של הגוף, על האופן שבו הטריטוריה שלו נחסמת, היכן היא נחדרת ואיך היא מוגדרת. אני עוסקת במצבי קצה של הגוף, שנעים בין כאב ועינוי לבין התעלות מעל למגבלות. האתגר שמעסיק אותי שוב ושוב בעבודות הוא איך לקיים תנועה בתוך המגבלה.
נעמי: אבל את אומרת שהסַד הוא לא רק חיצוני ...
הילה: אני חושבת שיש איזו תלישות שהיא אימננטית לנוכחות הנשית בתרבות שלנו, שהבסיס מעורער, שכל נקודות העמידה של האישה הן תמיד מעורערות.
נעמי: בשלב מסוים בתהליך רציתי להציע לך להגדיל את הדמות בעבודות, ואת אמרת לי שאת לא מסוגלת לעבוד על דמות גדולה.
הילה: יש לי איזה קושי ליצור דמות גדולה ומונוליתית. הדמויות הגדולות שיצרתי עשויות בדרך כלל מיחידות קטנות וחסרות משקל כביכול, ורק ביחד הן יוצרות את המסה, את הגוף שהוא בעל נוכחות ונפח בחלל. זו בעצם מעין אנורקסיה מרחבית שצריך להתמודד אתה כל הזמן.
נעמי: בחלק מהעבודות יש שתי דמויות זהות, האם הן חלק מדגם גדול יותר?
הילה: בעבודות הקודמות שלי הדמויות עצמן היו מעין לבנים שיצרו את הדגם הגדול. בשנתיים- שלוש האחרונות אני מנסה לבודד את הדמות האחת, ולכן הדגם הממשטר נשאר רק באלמנטים המקיפים אותה.
למעשה אני ממש לא מסוגלת ליצור יותר את הריבוי והשכפול של דמויות. התכנים שהיו כרוכים בריבוי הזה הם כמו שכבה שנשרה ממני, ועכשיו נחשפת השכבה הפנימית יותר.נעמי: ומניין מגיעה המגזרת? האופציה של החיתוך?הילה: המגזרת היא הפסאדה - כמו סימון של הגוף שמסתיר מאחריו את הנוכחות. אפשר לדבר על החיתוך גם בהקשר של עינוי, כמו הגוף שמגיע מתוך העינוי לווירטואוזיות, כאב פיזי. אבל נראה לי שאני בשלב של להשיר גם את זה.
נעמי: אמרת לי שהעבודה בסדנה הייתה עבורך תהליך מאוד גופני, מאוד פיזי.הילה: בתחילת העבודה בסדנה ניתנה לי האפשרות להתנסות בַּטכניקות ופשוט לשחק בלי מטרה ובלי כיוון. זה היה שלב מאוד משחרר ומפרה. המשך התהליך היה מאוד מעניין עבורי, בעיקר בגלל האלמנט הבלתי צפוי של התחריט. למשל העבודה עם החומצה החיה - החומצה נותנת כתמיות בלתי נשלטת, וזהו אלמנט שלא ממש הופיע אצלי בעבודות עד כה. יכולתי להתמקד בטכניקות שמתאימות יותר לאופי העבודה שלי, כמו דפוס רשת למשל, אבל ההליכה אל התחריט הייתה במודעות מלאה לכך שהמדיה יכולה להציע לי אזורים חדשים ומפתיעים.נעמי: גם שיתוף הפעולה שהיה בעבודה נראה לי מאוד משמעותי.
הילה: כן, הליווי של רן, שהוא גם דַּפָּס וגם אמן, השפיע מאוד על תהליך היצירה. ההתקדמות בתוך התהליך הייתה מול ההצעות הטכניות שהוא פתח בפניי ותוך כדי דיאלוג בינינו, שהעניק רפלקסיה על העבודות. יש עוד מישהו שנמצא בתוך התהליך בצורה מאוד אינטימית, וזה יוצר פורמט עבודה מאוד ייחודי.
נעמי: לקראת סוף התהליך הגעת לעבודה בחיתוך עץ, איך זה קרה?
הילה: לחיתוך העץ הגעתי בעצתו של אריק. מאוד הופתעתי כי אף פעם לא עבדתי קודם עם עץ, ולא חשבתי שאתחבר לחומר הזה. מצאתי את עצמי עובדת בהנאה עצומה בלי לדאוג אם מה שאני יוצרת הוא טוב או רע. זה פשוט הפתיע אותי, לא הייתי מוכנה לזה. בדרך כלל אני עובדת עם חיתוך של נייר, ולעומתו העץ נתן לי מן קונטרה אחרת עם המון עצמה.
נעמי: יש לעץ גם את האופי שלו, את הטקסטורה שלו, כיווני צמיחה שמשפיעים על העבודה.
הילה: העבודה בעץ נעשתה באגרסיה, כאילו התנפלתי על העץ, ואז גם הדימוי קרה בצורה פחות נשלטת, עם ויתור על הקו המדוד. זו הייתה אנרגיה של עבודה שאף פעם לא חוויתי מול חומר, ומצאתי שאני פחות נלחמת, יותר טובעת בתוך זה.
Nomi: Even before we began working together I felt that your work was very relevant to the experience I’m looking for concerning the project. And as we progressed, I was amazed to find out how accurately you register the bodily sensations and complexities that I had experienced in this regard right from the outset. How would you define the subject of your works?
Hilla: In these works I am preoccupied with some sort of confrontation of the female body with the elements of order and rule, a somewhat painful relationship. I think that the real impetus for the works is the experience of my body in the world, which gives rise to connecting with issues that are much more far-reaching.
In the works, I ask about the boundaries of the body, about how its territory is blocked, where it disappears to, and how it is defined. I’m preoccupied with situations of the ‘edge’ of the body that range between pain and torture and overcoming those boundaries. The challenge that preoccupies me again and again in my work is how to create movement inside restriction.
N: At one stage of the process I wanted to suggest making the figure in the works bigger, and you said that you’re unable to work on a large image.
H: I have a problem with creating a big, monumental figure. The large figures that I have made are usually made up of small units, as if they were weightless, so that they only become a mass, a body with presence and volume in the space when they are combined. It’s a kind of spatial anorexia that I have to cope with all the time.
N: In some of the works there are two identical figures. Are they part of a larger pattern?
H: In my earlier works the figures themselves were, so to speak, bricks that built the big image. In the last two or three years I’ve been trying to isolate a single image, and that’s why the “master image” is only left in the elements that surround it. In fact, I really am not able to create the crowded and repeated images any more. The qualities endemic to that crowd are like a layer of myself that has peeled away to reveal a deeper layer.
N: And where does the cut-out come from? The option to cut?
H: The cut-out is the façade – like a sign of the body that encloses an entity. You can also talk about cutting in connection with torture, as if a body reaches virtuosity through torture.
N: You told me that working in the studio was, for you, a very bodily, very physical process.
H: At first, working in the Printshop gave me a chance to try out techniques, and simply to play around without a goal and without direction. It was a stage of freedom and healing. The ongoing process was very interesting for me, mostly because of the unexpected elements of the etching. For instance, working with the acid – it creates patches that can’t be controlled, and that’s an element that hadn’t exactly appeared in my work before. I could have used techniques that were better suited to the character of my work, like silk-screen, for instance, but the approach to the etching was in full awareness that the medium could offer me new surprises.
N: The cooperation during the process also seems very important to me.
H: Yes, Ran’s assistance, both as a printer and as an artist, had a big influence on the creative process. Progress was due to the technical ideas that he showed me, and our dialog was reflected in the work. If there’s someone else who is part of the process in a very intimate fashion, that creates a unique working format.
N: Towards the end you got to making woodcuts. How did that happen?
H: Woodcuts were suggested to me by Arik. I was very surprised, because I’d never ever worked with wood before, and I never thought I’d be attracted to this material. I found myself working with great enjoyment, without worrying about whether what I was doing was good or bad. I really was amazed, I wasn’t prepared for it. Usually I work with paper cutting, and by comparison the wood gave me a kind of “contra” with enormous force.
N: Wood has its own character, its texture, growth patterns that affect the work.
H: Working with wood, I was aggressive, as if I attacked the wood, so that the image also happened in a less controlled way, giving up the outline, and so I found that I was struggling less, was more absorbed in it.
Translation by Rena Minkoff