IN CONVERSATION WITH
Jennifer Bar-Lev
נעמי: המוטיב המרכזי בעבודות שעליהן עבדת בפרויקט "קליפות אדומות" הוא אביזרים המשתייכים לתחום הסדו-מזוכיזם. בהתחלה חשבתי שאת מעוניינת לבטא את תחושת השעבוד של האישה בחברה הפטריארכאלית, אבל הסתבר לי שהסיבה היא אחרת.
ג'ניפר: הסדרה "חמלה" מבוססת על אביזרים מתחום ה-BDSM -BONDAGE-DOMINATION- SADO-MASOCHISM- פרקטיקת מין המבוססת על חילופי כוח בהסכמה. משום מה זה נשמע מאוד מאיים. חברה שלי ראתה את העבודות האלו ומיד אמרה "אני מקווה שזה לא הקטע שלך", שאלתי למה, והיא ענתה "כי סדיזם ומזוכיזם זה כאב והשפלה". החֲבֵרָה הזו מנהלת כבר שנים מערכת יחסים עם בן זוג, שלפי הסיפורים שלה, מלאים כאב והשפלה, וזה מקובל עליה.
נעמי: למה דווקא ביחסי סָדו-מָזו יכול להיות יותר משא ומתן מאשר
ביחסים רגילים?
ג'ניפר: כוח הוא חלק מכל מערכת יחסים. כשאישה בוחרת להשתמש בכוח פיזי, זה נחשב חריג . כוח פיזי הוא עדיין נחלתם של הגברים. בסָדוֹ-מָזו, כוח של אישה הוא ערך מקובל ואפילו מוערך.
נעמי: איך הגעת לדימויים של האביזרים האלו?
ג'ניפר: תמיד התעניינתי בבגדים, וגם האביזרים הללו הם סוג של בגדים, או בגדי עבודה. ההתעניינות שלי בסָדו-מָזו התחילה מכמה מקורות, שהמוזר שבהם הוא ללא ספק תופעה מרתקת שנקראת.Fan Fiction באינטרנט נכתבים רומנים שלמים על דמויות הלקוחות מתוך התרבות הפופולרית. מסתבר שמי שכותב את הספרות הזו הן בעיקר נשים, ורובן דוקטורנטיות. הן משנות את מערכות היחסים המוכרות בין הדמויות. למשל הרומנים של "פן פיקשן" מבוססים על סדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים". בסדרה המקורית הדמויות המרכזיות הם קפטן קירק וסגנו מיסטר ספוק, שהוא חייזר. בספרות האלטרנטיבית נוצרת ביניהם מערכת יחסים הומוסקסואלית, ולפעמים גם סדו-מזוכיסטית.נעמי: אם הבנתי נכון, במקור אלו גברים הטרוסקסואליים קשוחים, וב"פן פיקשן" הם הופכים לפגיעים
יותר.ג'ניפר: בסדרה המקורית, קפטן קירק ומיסטר ספוק מצליחים לבנות ביניהם אמון רק לאחר זמן רב, בגלל העובדה שמיסטר ספוק הוא חייזר, ואילו בספרות האלטרנטיבית, זו שנכתבת באינטרנט, הם מעין זוג מלכותי. זה עורר אצלי את השאלה מהו טיב ההיקסמות של נשים מזוגות הומוסקסואליים עד כדי כך שהן כותבות על כך ספרות ארוטית. האם סוד הקסם טמון ברושם שאצל זוגות הומוסקסואלים התפקידים המיניים גמישים יותר מאשר אצל זוגות הטרוסקסואלים?
נעמי: אז כמו אותן דוקטורנטיות, את מחפשת למעשה את הגבר האחר?
ג'ניפר: כן, וגם את האישה האחרת. המשוואה האלגברית היא משהו כמו - גברים אלימים ונשים מזינות. אבל איך זה נשמע - נשים אלימות וגברים מזינים? עדיין יש איסור חזק נגד אישה אלימה, אפילו במקרים של הגנה עצמית, מה שהופך את העולם למאוד לא מאוזן.
נעמי: בתערוכה "יופי 1995" שאצרתי בגלריה אנטיאה הצגת עבודה בשם HART. במרכז העבודה עמדה דמות של בריג'יט ברדו, וסביבה - דגם חוזר של מגדלי אייפל הפוכים. הדימויים הפאליים נראו לי מאיימים על הדמות השברירית שבמרכז.
ג'ניפר: המילה HART, פירושה צבי. בריג'יט ברדו גילמה בסרטים אובייקט שצדים אותו, אבל בסוף ה- femme fatalle היא זו שהורסת לגברים את החיים. היחסים משתנים כל הזמן. סביר להניח שכולם די מאיימים על כולם.
נעמי: בסדרת ההדפסים הנוכחית, שבה הדימוי המרכזי הוא אביזרי שיעבוד, אני מרגישה שהמצב הוא הפוך: הדימוי במרכז מאיים ואלים, ואילו הדגם החוזר על עצמו מסביב מפרק את הדימוי למרכיבים הצורניים שמהם הוא בנוי ובכך ממוסס את האפקטיביות שלו.
ג'ניפר: הדגם, כשהוא קשור לטקסטיל, מצביע על גוף וגם על בית. הדגם הופך את העבודה לאינטימית, מכניס אותה למרחב של הבית. קיימת תיאוריה האומרת שחיות בר רואות את העולם בצורות של דגמים, כדי שיוכלו להבחין בטורף שמסתתר בתוך הסבך ושובר את אחידות הדגם. אני חושבת שהדגם עוזר לי להתמצא בעולם. נעמי: ומה עם הצבע? בהדפסים הללו הצבעים מאוד עדינים, כמעט מונוכרומטיים.
ג'ניפר: הרישומים המקוריים שהבאתי לאריק היו בשחור-לבן עם כל מיני אפורים אקראיים. בהתחלה חשבתי לעבוד בתחריט. אריק אמר שהם מתאימים יותר להדפס רשת, דבר שייתן ביטוי גם לצבעוניות שלהם, שמצאה חן בעיניו. בתהליך העבודה עם איתן, הדַּפָס, האלמנט הצבעוני הודגש מאוד. איתן הוציא מהשחורים והלבנים שלי את הניואנסים העדינים ביותר. אפשר להגיד שזאת הייתה עבודה משותפת.
נעמי: בין ההדפסים יש כאלה שהדגם נפתח בהם מעט יותר, הקו שם מקבל חופש מסוים.
ג'ניפר: אני לא מתעניינת בקו הרגיש או במשיכת המכחול החופשית. אני מרגישה מאוד חשופה בעולם, ולכן אני מחפשת את הצורה המוצקה שתתמוך בי, את הקו השלם שיחזק אותי, את הרשת שתתפוס אותי.
אני מחפשת הגדרות ברורות כדי להבין בצורה בהירה מה נמצא ליד מה ומה לא נמצא שם. עד לפני כמה שנים לא כל כך ציירו כאן בסגנון ריאליסטי. מותר היה להיות רגישה בתנאי שאת לא רואה כלום.
N. T: The central motif in the works you created for the Crimson Peels Project is of accessories that belong to the field of sadomasochism. At first I thought you wanted to express the feeling of subjection of a woman in a patriarchal society, but apparently you had a different reason.
J.B.L: The series “Compassion” is based on the attributes of bondage-domination-sadomasochism (BDSM) in the sexual practices of exchange of power by agreement. Somehow this sounds very threatening. My girl-friend saw these works and immediately said “I hope that’s not your thing”. I asked why, and she replied “ – because sadism and masochism are pain and degradation”. That friend has been with her partner for years in a relationship that is, according to what she says, full of pain and degradation, and that she accepts.
N.T: How can there be more negotiation in sadomasochist relationships than in ordinary ones?
J.B.L: Power is part of any relationship. When a woman chooses to use physical power, it’s considered abnormal. Physical power still belongs to men. In sadomasochism female power is accepted and even valued.
N.T: How did you get to the images of those accessories?
J.B.L: I’ve always been interested in clothes, and these items are also a kind of clothing, like work clothes. My interest in sadomasochism began from a few sources, the strangest of which was definitely a fascinating phenomenon called Fan Fiction. There are whole novels written on the internet about figures taken from popular culture. It seems that this kind of literature is mainly written by women, most of them PhD students. They change the usual systems of relationships between the figures. For instance, the novellas of Fan Fiction are based on the TV series “Star Trek”. In the original, the central figures are Captain Kirk and his aide, Mr. Spock, an extraterrestrial. In the alternative literature they have a homosexual relationship, and sometimes a sadomasochistic one.
N.T: If I’ve understood correctly, these are tough, heterosexual males, and in Fan Fiction they become more vulnerable.
J.B.L: In the original series, Captain Kirk and Mr. Spock only learn to trust each other after a very long while because Mr. Spock is not a human being; while in the alternative internet version they are a sort of royal couple. That made me ask myself why women are so fascinated by homosexual couples, to such an extent that they write about it in the erotic literature. Does the secret of this fascination lie in the fact that for homosexuals the sexual acts are more flexible than among heterosexual couples?
N.T: So, like those doctorate students, you’re actually looking for the “other male”?
J.B.L: Yes, and for the other woman. The equation is something like – violent men and nourishing women. But how does “violent women and nourishing men” sound? There’s still a strong objection to powerful women, even in self-defense, which makes the world very unbalanced.
N.T: In the exhibition “Beauty 1995” that I curated at the Antea (?) Gallery, you exhibited a work called HART. In the center of that work there was an image of Brigitte Bardot, and a repeated pattern around her of inverted Eiffel Towers. To me, those phallic images seemed to threaten the fragile figure in the middle.
J.B.L: A hart is a deer. In movies, Bardot embodied a hunted creature, but in the end the femme fatale was the one that ruined men’s lives. The relationship changes all the time. I suppose that basically everyone threatens everyone.
N.T: In the present series of prints, in which the central motif is an enslavement object, I feel that the situation is reversed; it’s the central motif that is threatening and violent, while the repeat pattern around it is broken down formally into its components so that its effectiveness dissolves.
J.B.L: Pattern, as concerns textile, indicates both body and house. The pattern makes the work intimate, integrates it with the space of the house. There’s a theory that wild animals see the world as patterns so that they can distinguish the hunter concealed in the thicket, breaking the regularity of the pattern. I think the pattern helps me to find my place in/cope with the world.
N.T: And what about color? The colors are very subtle in these prints, almost monochrome.
J.B.L: The original sketches were black-and-white with all sorts of grays. At first I thought to use etching. Arik said they (the sketches) were more suitable for silkscreen, which would also express their color, which he liked. When I worked with Eytan – printing – the color element was emphasized. Eytan got the finest nuances out of my blacks and whites. You could say that this was a cooperative effort.
N.T: Among the prints there are some in which the pattern is more open, the line gets a certain freedom.
J.B.L: I’m not interested in the sensitive line or the free brushstroke. I feel very exposed in the world, and so I look for the definition of form that will support me, the complete line that will reassure me, the net that will hold me. I look for clear definitions in order to understand clearly what goes with what and what isn’t there. Up to a few years back, they didn’t paint realistically here. One was allowed to be sensitive as long as one didn't see anything.
Translation by Rena Minkoff