IN CONVERSATION WITH
Noa Sadka
נעמי: נועה, כבר 15 שנה אנחנו חברות, עושות דברים ביחד, ובכל זאת לא יוצא לנו לדבר על אמנות, בדרך כלל אנחנו מדברות יותר עלינו, על הילדים, על החיים, אבל מעט מאוד על אמנות ...
נועה: אבל האמנות קיימת בכל מקום. למשל יש קבוצה בשם פלוקסוס, קבוצה של אמנים משנות ה-50, הרבה מהעבודות שלהם היו סוג של הוראות פשוטות, טריוויאליות, שלא דרשו שום מיומנות מיוחדת. בעבודה sculpture piece של Ben Vautier מהפלוקסוס כתוב המשפט: "pick up anything at your feet". כלומר האמנות נמצאת בכול, והיא קלה, אפילו רטורית לעשייה. אבל הפלוקסוס שנאו סובייקט, רצו לגרש אותו, הסובייקט התקשר אליהם אולי לעודף פסיכולוגיסטיקה, והם לא רצו פסיכולוגיה. אני שונאת עבודות שאין בהן סובייקט, זה תרגול שכל הזמן חשוב לי לעשות
באמנות: כל הזמן לתרגל סובייקטיביות, וזה אכן סוג של תרגול, אפילו "מלחמה". זה לא ברור מאליו, זה לא אלמנטרי, הסובייקטיביות.
נעמי: היום את אמנית רב-תחומית, את בעצם אמנית מיצב, מיצג, צילום, וידיאו, עובדת עם טקסטים ועכשיו - גם בהדפס. ולמרות כל התחומים את מגדירה את עצמך כצלמת. מדוע?נועה: ההתחלה שלי באמנות הייתה באמת דרך הצילום, הכניסה הייתה כצלמת, ודרך הפתח של האמנות הרגשתי אומץ לדבר את מה שנמצא אצלי בראש, את מה שהעולם עושה לראש שלי, מה שהוא רוצה שאהיה, מה שהוא רוצה שארגיש. הוא (העולם) כל הזמן נותן לי הוראות.
נעמי: זה נשמע כמו תהליך רוחני.
נועה: נכון, אני חושבת שהאמנות הייתה עבורי בכלל כניסה לעולם. היא מיקמה אותי בעולם, רגשית, חברתית, ועכשיו גם כלכלית קצת, ב"טקסט-אנטי-טקסט" (טקסט שכתבתי) כל אלו שזורים לגמרי זה בזה. התנהגויות חברתיות נורמטיביות מגובות בידע מול סובייקט שלא מסכים. לקרוא משפט של ברברה קרוגר כמו"We won't play nature according to your culture" עזר לי בעולם.
נעמי: אז בסדנה, הרצון לעבוד בתחריט היה עוד תחום עבורך, פרט לצילום, הצבה, פרפורמנס, וידיאו, טקסט ...נועה: זה באמת אפשרות של עוד אזור. אני חושבת שמי שעושה אמנות הוא סוג של סובייקט שחווה רצון להשמיע קול, חייב להשמיע את עצמו. אני חושבת שאמנות בשבילי היא כמו טיפול. כמה ששונאים את זה ולועגים לזה, אני חושבת שדרך האמנות טיפלתי בעצמי, גיליתי שהראש שלי מותר, מסוים, אפשרי, זה סוג של טיפול.
נעמי: אז אם נחזור להדפס, איך זה היה עבורך?נועה: אז בהתחלה הרגשתי שאני לא יכולה לרשום בכלל, אף על פי שפעם רשמתי. רישום היה מאוד קשור אז לחרדות פיזיות. זה לא טבעי אצלי, לבוא לסדנת הדפס: אני חושבת שזה אולי בגלל הפחד לרשום, ואולי כי יש בזה סוג של אוּמנות (craft), ואולי כי זה גם לא אינטימי ... הכול יחד. רישום נתפס אצלי כמקום לאמנים שדרכם בטוחה, של הינף יד, של וירטואוזיות מהירה, כמקום מאוד קלאסי ...
נעמי: ואת, כאמנית ששוברת הכול ...נועה: נלחצתי ממה אעשה על הפלטה הזו, הביך אותי ה"כלום" הזה, הריק של הפלטה שעליה אני אמורה להתחיל, זה נראה לי פומפוזי ואמנותי מדי, לכן אני אולי מצלמת, אני כל הזמן עומדת מול משהו שיש לו חיים לגמרי בלעדיי, הוא לא צריך אותי כדי להיות, ובתחריט יש פלטה ואני צריכה ליצור עליה. בהסתגרויות שאני עושה אני מביאה אתי חומרים מראש, אובייקטים, צילומים, חלקי משפטים, יש לי שם מזרון, אני ישנה קצת, אני פשוט זזה ומתנהלת רגיל בחלל ההסתגרות. כאן עמדתי מול פלטה ריקה בסיטואציה שנדמה היה לי מבקשת פוזיציה אמנותית ברורה מדי. לאט לאט התחלתי להביא את המחברות שלי, לקרוא דברים שכתבתי, הבאתי את מכונת הכתיבה, וברגע שהתחלתי להוסיף משפטים הרישום התאפשר לי פתאום. בלי הטקסט שידעתי שיבוא ליד, לא יכולתי להתחיל בכלל, ידעתי שאני אוהַב בסוף תחריט יבש, כי זה הכי rough, אי אפשר ליצור איתו קווים עגולים. מצד שני מביכה אותי האקספרסיביות האוטומטית שיש בתחריט יבש, אז הטקסטים (שאני מדביקה) אולי מרככים.נעמי: גם התחריטים קטנים, גם הדימויים קטנים, גם כתב היד שלך קטן ... ראיתי עבודות שלך מהעבר שיש בהן דימויים גדולים יותר.
נועה: אני לא יכולה לעבוד בגדול. אז, כשעשיתי את הדימויים ההם שהיו יחסית קצת גדולים, גיליתי את אמריקה (ויזואלית), גיליתי גם את ה"להגיד", גיליתי שאנשים מקשרים לכלוך עם שערות, גיליתי שאומרים לי שאני מלוכלכת כי אני שעירה, ועשיתי עבודות עם שערות. היום תחושת האי נוחות עם הגוף ותחושות החרדה הם פחות המשפט שלי לעולם, היום עם ארקדיוש, בן הזוג שלי, אני מרגישה יותר קיימת, יותר עם קול, אמנם ב-English, אבל יש לי קול.
נעמי: ומה עם המסגרת? סביב כל תחריט יש מסגרת.
נועה: אני חייבת לתחום לי מקום, בכל מקום, להרגיע את הבריחה של הקצוות, להרגיע את הלבן,
אפילו כשזה דף קטנצ'יק. בחלק מהתחריטים אוסיף את המשפט "לקרל אנדרה וסול לויט אין הפרשות ואין טקסט". הפרשות וטקסט הולכים יחד אצלי, הם לא דיכוטומיים, הם לא זה מול זה.
Nomi Tannhauser: Noa, we’ve been friends now for 15 years, doing things together, but for all that we hardly ever get to talk about art. Usually we talk more about ourselves, about the children, about life – but very little about art…
Noa: But art exists everywhere. For instance, there’s a group called “Fluxus” of artists from the 1950s, a lot of their works were kind of simple instructions, trivia that didn’t need any special ability. For example on the work “Sculpture Piece” by Ben Vautier - one of the group - he wrote “pick up anything at your feet”. Art is to be found in everything, and it’s easy, even rhetorical, to do. But the Fluxus hated subject, wanted to expel it, for them subject was connected with too much psychobabble, and they didn’t want psychology. I hate works that have no subject, that’s an exercise that is always important to me in art: always to exercise subjectivity, and that’s really a kind of battle, even a kind of war. Subjectivity is not that simple, not elementary.
Nomi: Today you’re a versatile artist, actually an artist of installation, of performance art, photography, video, text art, and now – print too. In spite of all those genres you define yourself as a photographer. Why?
Noa: I really did start off in art through photography, as a photographer. And after that beginning I had the courage to talk about what was inside my head, about what the world does to my head, what it wants to happen, what it wants me to feel. It (the world) gives me instructions all the time.
Nomi: It sounds like a spiritual process.
Noa: Right, I think that for me art was my entry into the world. It placed me in the world, emotionally, socially, and now a bit economically. In “Text – Anti-text” (that I wrote), everything is all mixed up. Normative social behaviors are backed up in opposition to a subject that does not agree with them. Reading a sentence by Barbara Kruger, such as “We won’t play nature according to your culture” helped me in the world.
Nomi: So in the Print Workshop, wanting to work in print was another genre for you, apart from photography, color, performance, video, text…
Noa: It really is another possible field. I think that whoever does art is a kind of subject that wants to make its voice heard, must make itself heard. I think that for me art is a kind of therapy. However much you hate it, jeer at it, I think that by means of art I have healed myself, learned that what goes on in my head is permitted, specific, possible – that’s a kind of therapy.
Nomi: So if we get back to printmaking, how was that for you?
Noa: Well, in the beginning I felt that I couldn’t draw at all, even if I once used to draw. Drawing is very connected to physical trauma. It’s not natural for me to come to the Printshop: I think that’s maybe because of being afraid to draw, or perhaps because it’s a kind of craft, or because it’s not intimate… everything, all together. I see the studio as a place for craftspeople whose path is certain, of handiwork, of quick virtuosity, a very classic place.
Nomi: And you, as an artist who breaks everything…
Noa: I got tense about what I would do on that plate, I was embarrassed by that nothing, that blank plate on which I was supposed to start, it seemed so pompous and artificial to me. Perhaps that’s why I take photographs, because I constantly face something that has a life of its own, doesn’t need me in order to live, and in etching there’s a plate, and I’m supposed to create something on it. In my "Seclusions" I take materials, objects, photos, parts of sentences. I’ve got a mattress there, I sleep a bit, I simply move, and conduct myself as usual in the seclusion space. Here I stood in front of a blank plate in a situation that seemed to require a definite artistic approach. Gradually I began to bring my notebooks, to read things I’d written. I brought a typewriter, and the moment I began to add sentences, drawing suddenly became possible. Without that text, which I knew would come, I couldn’t start at all. I knew that I liked drypoint best because it’s rough, you can’t make curved lines with it. On the other hand, I’m annoyed by the automatic expressiveness that’s integral to drypoint, so the texts (that I stick on) perhaps soften it.
Nomi: The etchings are small, and so are the images, and the handwriting – I’ve seen earlier works of yours with larger images.
Noa: I can’t work large. At that time, when I made those images that were relatively big, I discovered America (visually), and also discovered the ability to make a “statement”, I discovered that people connect hair with dirt, that they were telling me I was dirty or hairy, so I made hairy works. Today, the discomfort with the body, and those feelings of horror are not so much what want to tell world. Today, with Arkadiush (my partner) I feel more as if I exist, have a voice, even if it’s in English, but I have a voice.
Nomi: And what about the frame? There’s a frame around every etching.
Noa: I have to have my own place, everywhere, to calm the corners that escape, to soothe the white, even when it’s a tiny sheet of paper. In some of the etchings, I add the sentence “For Karl Andre and Sol Levitt there is no excretion and no text”. Excretion and text go together for me, they are not dichotomous, they do not confront each other.
Translation by Rena Minkoff